החלטה בתיק בר"ע 49478-06-11

1.      בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 13.6.2011. בהחלטתו דחה בית הדין האזורי את בקשת המבקשת (להלן- האגודה) לדחיית תביעת המשיבות (להלן- התובעות) על הסף, מחמת התיישנות, היעדר אישור לפיצול סעדים, הפרת הסדר דיוני וחוסר תום לב (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין; תיק מוביל עב 4770-12-10).

2.      מכלל המסמכים שבתיק ומהחלטתו של בית הדין האזורי עולה, כי ביום 31.10.2003 נכנסו לתוקף פיטוריהן של התובעות מעבודתן באגודה. ביום 22.12.2003 הוגשה לבית הדין האזורי תביעה של עובדי האגודה, וביניהם התובעות (להלן: התביעה הראשונה). במסגרת התביעה הראשונה נתבעו אובדן שכר עבודה ותמורת הודעה מוקדמת (להלן: רכיבים חלק א'), וכן, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצויי פיטורים (להלן: רכיבים חלק ב').

במהלך החודשים אפריל-מאי 2004 הוגשו, במסגרת התביעה הראשונה, מספר בקשות בהסכמה למחיקת חלק מהתובעים בה. לגבי תובעים אחרים הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, באופן שרכיבים חלק ב' יימחקו, וייוותרו על כנם רק רכיבים חלק א'. עקב כך, תביעת התובעות 8,9,13 נמחקה ביום 21.4.2004 במלואה; תביעת התובעות 11,16 נמחקה ביום 27.5.2004 במלואה; לגבי יתר התובעות תוקן כתב התביעה ונמחקו ממנו ביום 30.5.2004 רכיבים חלק ב'. ביום 25.4.2006 ניתן פסק דין בתביעה הראשונה.

ביום 10.9.2006 הגישו התובעות שתביעתן נמחקה במלואה, תביעה נוספת בגין רכיבים חלק א'. ביום 29.6.2008 ניתן על יסוד הסכמת האגודה פסק דין המקבל את התביעה.

ביום 28.12.2010, שבע שנים וחודשיים לאחר מועד התגבשות העילה, הגישו   התובעות תביעתן השנייה בגין פיצויי פיטורים ודמי הבראה, שהם חלק מרכיבי חלק ב' (להלן: התביעה השנייה). האגודה פנתה לבית הדין האזורי בבקשה לדחות תביעה זו על הסף, מחמת התיישנות, העדר אישור לפיצול סעדים, הפרת הסדר דיוני וחוסר תום לב. 

3.      בהחלטתו בבקשה ובקשר לטענת ההתיישנות, קבע בית הדין האזורי כי חלה בעניין הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. על כן, אין למנות את החודשים בהם התנהלה התביעה הראשונה של התובעות, קרי, ארבעה חודשים וחמישה חודשים, לפי העניין, במניין תקופת ההתיישנות. משכך, תביעתן לא התיישנה. בית הדין קבע כי אין מחלוקת כי רכיבי חלק ב' בתביעה הראשונה נמחקו באופן שאינו מקים מעשה בית דין המונע מן התובעות להגיש תביעה חדשה, וכי מדובר באותם צדדים להליך ובאותה מסכת עובדתית ומשפטית. כמו כן, בתביעה הראשונה, מחקו התובעות את תביעתן לפיצויי פיטורים והבראה - רכיבים אותם הן תובעות בתביעה השנייה, כך שמדובר בעילות זהות. בנוסף, לפי שקבע בית הדין, לא הוצגו בפניו ראיות מהן ניתן ללמוד כי התובעות הגישו את תביעתן הראשונה בחוסר תום לב ומתוך מטרה לעצור את תקופת ההתיישנות, וגם אם מחיקת התביעה הראשונה הייתה עקב שיקול דעת מוטעה לגבי סיכויי ההליך, מחדל או רשלנות, הרי שעדיין לא מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב ושיש בה ניצול של הליך משפטי, נימוקים שיש בהם כדי לבסס אי החלת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות.

אי לכך, נוכח הכלל לפיו סעיף 15 לחוק יפורש בפרשנות מצמצמת בכל הנוגע לאי החלתו, כמו גם בשים לב לכך שדחיית תביעה על הסף תעשה במשורה, ולנוכח מהות התביעה שעניינה זכויות קוגנטיות, סבר בית הדין כי הכף נוטה לדיון בתביעה גופה ולא לדחייתה על הסף. בהתאם לזאת, נעתר בית הדין לבקשה לפיצול סעדים שהגישו התובעות במועד הגשת התביעה השנייה. כמו כן, דחה בית הדין את בקשת האגודה לדחות את תביעת התובעות על הסף בשל הפרת הסדר דיוני בין הצדדים. עם זאת קבע בית הדין, כי האגודה תוכל לשוב ולהעלות טענה זו במהלך ההליך, וככל שתעשה כן, הנושא יידון ויתברר במהלך הדיון בתיק העיקרי. משכך, נדחתה הבקשה.

4.      בבקשתה למתן רשות ערעור, חוזרת האגודה על טיעוניה כפי שנטענו בפני בית הדין האזורי. בתמצית, מוסיפה האגודה וטוענת כי חוסר תום ליבן של התובעות בהגשת התביעה השנייה שולל את תחולת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. התובעות ישבו במהלך השנים מעת היווצרות עילת התביעה באפס מעשה,, שעה שהן יודעות בוודאות לכל אורך הדרך כי באפשרותן להביא את עניינן להכרעה שיפוטית, ועל אף שעמדו בפניהן אינספור הזדמנויות להגיש תביעתן השנייה. עוד נטען, כי אין ממש בטענת התובעות, לפיה לא הגישו תביעתן השנייה מחשש כי תוגש נגדן תביעה נגדית. בנוסף ומאחר שהתובעות הודו כי תביעתן השנייה אינה זהה בעילותיה לתביעה הקודמת אותה הגישו, לא מתקיים מבחן זהות העילה הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. תביעתן הראשונה של התובעות נוהלה אך ורק בגין רכיבים חלק א', ועתה מוגשת תביעה בגין רכיבים חלק ב'. כמו כן, לא מתקיים מבחן היכולת לתבוע בשנית. התובעות גילו דעתן באופן ברור ומפורש שלא יעמדו על זכויותיהן והתנהלותן הייתה נגועה בחוסר תום לב. על כן נמחקה התביעה הראשונה באופן שנבצר מן התובעות להגישה מחדש. לאור זאת, אין סיבה שלא לכלול את התקופה בה נוהלה התביעה הראשונה במניין תקופת ההתיישנות ואין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות.

עוד טוענת האגודה כי משהתיישנה תביעת התובעות, התיישנה גם זכותן להגיש בקשה לפיצול סעדים, אותה היה עליהן להגיש אך ורק בתוך תקופת ההתיישנות. בכל מקרה, מאחר שבקשה זו הוגשה יום לאחר הגשת התביעה השנייה, דינה להידחות. בנוסף, שגה בית הדין האזורי שעה שאיפשר לתובעות להפר הסדר דיוני, דבר המעיד אף הוא על חוסר תום ליבן של התובעות, וגם אם היה ניתן לסטות מאותם ההסדרים הדיוניים, היה ניתן לעשות כן רק במהלך תקופת ההתיישנות. לבסוף טוענת האגודה כי משיקולי מדיניות ויעילות משפטית היה מקום לדחות את התביעה. בהיות התביעה תביעה לזכויות קוגנטיות ובזכות הגישה לערכאות, אין כדי ליצור מסלול עקיף להטריד את האגודה ללא סוף בהליכים משפטיים.

5.      לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בהחלטתו של בית הדין האזורי ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תשובת התובעות, והכל כפי שיובהר להלן.

  6.      ראשית יודגש כי ככלל, ובבתי הדין לעבודה בפרט, מחיקה או דחייה על הסף אינם בבחינת דרך המלך, ותמיד תינתן עדיפות לבירור התובענה לגופה. פתרון המחלוקת לגופו של עניין הוא לעולם עדיף (בר"ע 77/10 ארגון העובדים של עיריית תל-אביב - יפו - יוסי אילן, מיום 11.2.2010; עע 408/07 מדינת ישראל - משה כהן, ניתן ביום 13.2.2008, בפסקאות 11-12 וההפניות שם; עע 716/05 יעקב הברפלד - תוצרת מזון ישראלית בע"מ, מיום 29.7.2007 בפסקה 7).

          משזה הכלל, אין לקבל את טענת האגודה בדבר שיקולי יעילות ומדיניות משפטית, כמבססים את זכותה לדחיית התביעה על הסף. ההיפך מכך הוא הנכון. שיקולים של מדיניות משפטית ראויה יצדיקו הימנעות מירבית ממחיקת התביעה או דחייתה על הסף.

7.      החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות מבקש להקל עם תובע שתביעתו שנדחתה באופן שלא נבצר ממנו להגיש תביעה חדשה בשל אותה עילה, לעשות כן, בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות. בפסק הדין בעניין יהודה ישראלי - מפעלי פרג מאוחדים בע"מ, עמד בית דין זה על כך, ש" הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו, בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין." זאת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתביעה לזכויות סוציאליות ולזכויות מכח משפט העבודה המגן (עע 706/05 יהודה ישראלי-מפעלי פרג מאוחדים מיום 6.2.2007, בפסקה 12, 18 וההפניות שם).

8.      לגופו של עניין, לא נמצאה טעות משפטית בקביעותיו של בית הדין האזורי בהחילו את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על נסיבות המקרה דנן, והן עולות בקנה אחד עם העקרונות כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה. בקשר לכך יודגש כי רכיבים חלק ב' בתביעה הראשונה נמחקו באופן שאינו מונע מן התובעות להגיש תביעה חדשה. טענת האגודה כי לא מתקיים מבחן זהות העילה הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, אינה עולה בקנה אחד עם טענותיה בבקשה שהגישה לדחיית התביעה על הסף בבית הדין האזורי, שם טענה ההיפך מכך. בבקשתה ציינה במפורש כי בתביעה הראשונה תבעו התובעות את רכיבי חלק ב'. כך למשל, בסעיף 3 לבקשה נכתב: " נציין כבר עתה, למען הבהרת התמונה, כי בתביעת המשיבים נשוא בקשה זו.. הם תובעים, שוב פעם, את רכיב ב'.." (ראו גם בסעיף 2 לבקשה). נמצאנו למדים כיהתביעה השנייה הוגשה בהתייחס לשנים מתוך שלוש רכיבי חלק ב' בתביעה הראשונה. אף אין כל מחלוקת כי מדובר באותם צדדים להליך ובאותה מסכת עובדתית ומשפטית. מכאן שלכל הדעות מתקיים מבחן זהות העילה.

9.      כאמור, בבקשתה, מתמקדת האגודה בחוסר תום לב של התובעות בהגשת התביעה השנייה. בית הדין האזורי דחה טענת האגודה בדבר חוסר תום לב של התובעות כנטען, ועל פני הדברים לא מצאתי כי קיים בסיס  להתערבות בקביעה זו. על כך יש להוסיף כי אפילו היה ממש בטענה זו, לא היה בכך די כדי לבסס דחיית התביעה על הסף (ראו בר"ע 341/09 ד"ר אנה ימפולסקי ו- 243 אח' - מדינת ישראל מיום 6.10.2010, בפסקה 30). כמו כן, מבקשת האגודה כמו גם מהחלטת בית הדין האזורי, עולה כי בין הצדדים התנהלה מסכת ארוכה של הליכים משפטיים, כך שלא ניתן לומר כי מדובר בעניין אשר הוזנח משך שנים רבות על ידי התובעות. וכן, על אפשרות הגשת התביעה השנייה ניתן היה ללמוד אף מן ההליכים הקודמים בין הצדדים (ראו בר"ע 77/10 ארגון העובדים של עיריית תל-אביב - יפו - יוסי אילן, מיום 11.2.2010).

10.    כפועל יוצא מהחלטת בית הדין האזורי לפיה התביעה לא התיישנה, נכונה קביעתו כי הבקשה לפיצול סעדים לא התיישנה גם כן. אף לא מצאתי ממש בטענת האגודה כי הבקשה לפיצול סעדים הוגשה שלא בד בבד עם הגשת התובענה השניה. אפילו כך אירע, בכך אין די כדי לבסס טענה בדבר הגשת הבקשה באיחור, במידה המצדיקה דחיית הבקשה לפיצול סעדים, ומכל מקום בכך אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי. 

11.    בשים לב לכל האמור, לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי שיש בה כדי  להצדיק מתן רשות ערעור. אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

12.    סוף דבר

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.